"הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל שאפשר, ובלי התלהבות יתרה. האמת שעל טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים, מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. מעלה זה – יש לו קצוות משוננים, סלע זה – אוחז בהר בצורה רופפת. אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם. חיים הנחיים רק למען מטרה עתידה, הם חיים רדודים. צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פיסגתו. עליהן מתרחשת צמיחה של דברים, אולם כמובן, בלא הפיסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפיסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות וכך ממשיכים אנו הלאה. דרך ארוכה לפנינו... אין מה למהר... פשוט צעד אחר צעד."
מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" מאת רוברט פירסיג
מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" מאת רוברט פירסיג
האם אנחנו מודעים לטבענו האמיתי וקשובים לו?
האם צעדינו הם מטרה בפני עצמם?
האם אנו זוכרים כל זאת בדרך?
רשומות
תגובה 1:
מגניב לגמרי.
א - הנושא והתזכורת. קראתי את פירסיג כשהייתי בן 18 ומאז לא נפגשנו.
ב - אני פתאום מגלה שכתבתי משהו טיפה דומה. או לא דומה בכלל אבל מזכיר לי, אז כשהייתי בסין: http://www.lametayel.com/reporters/story.asp?pt=2&s_id=2075&dest_id=936&dest_type=3&ph=0 בעמוד 2 למטה.
מגניב.
הוסף רשומת תגובה