הסכמה נעימה

אני מסכימה
למקם באהבה אל מול עיני
את הרצוי והמתוק והנהדר והמרגש
זה כלל לא משנה מה רוחש מסביבי או מה היה

הסכמה נעימה.

באיזו דרך לבחור?

"Alice came to the fork in the road.“Which road do I take?” she asked.“Where do you want to go?” responded the Cheshire cat.“I don’t know,” Alice answered.“Then,” said the cat, “it doesn’t matter." — Lewis Carroll, Alice in Wonderland

אם אנחנו לא באמת יודעים לאן אנחנו מנסים להגיע, אז באמת מה זה משנה באיזו דרך נבחר?

האם ההבנה המאירה הזאת נמצאת עמוק בתוכך כעת?

אם היא הייתה שם לעומק, באיזה אופן זה היה משפיע על הפנים והחוץ של חייך?

האם הכיוון/היעד שלך ברורים לך עכשיו?

הרים וזן

"הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל שאפשר, ובלי התלהבות יתרה. האמת שעל טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים, מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. מעלה זה – יש לו קצוות משוננים, סלע זה – אוחז בהר בצורה רופפת. אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם. חיים הנחיים רק למען מטרה עתידה, הם חיים רדודים. צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פיסגתו. עליהן מתרחשת צמיחה של דברים, אולם כמובן, בלא הפיסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפיסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות וכך ממשיכים אנו הלאה. דרך ארוכה לפנינו... אין מה למהר... פשוט צעד אחר צעד."

מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" מאת רוברט פירסיג

האם אנחנו מודעים לטבענו האמיתי וקשובים לו?

האם צעדינו הם מטרה בפני עצמם?

האם אנו זוכרים כל זאת בדרך?

At Last ~ לעומת ~ כשתבוא אהבה

הנה יצירה המציגה מציאות רצויה, עמוקה, מרגשת, בצורה ובמהות מקסימה ומזמינה התהוות. לא משנה אם היא כבר התרחשה, או שעדיין לא.

מביאה את זה לכאן כהשראה מתוקה להתייחסות שלפני המימוש, כאילו זה כבר קרה, התממש, הוגש על מגש ונטעם:





ודוגמא למה שלא ממש כדאי:
שיר נוגע וקסום ומעורר התרגשות, אבל שמתאר את הדברים ב"כש..." "אז..."
אנחנו מעדיפים שלא לעשות את זה, וכך להמשיך להשאיר את זה בעתיד, שנע בכל רגע קדימה, הרחק מאיתנו:

ריצה למרחקים ארוכים

אז יום אחד מקבלים החלטה כלשהי.
משהו שאנחנו רוצים להגשים.
כן, כך זה יהיה. כך אנחנו רוצים שזה יהיה.

ואז, עוברים הימים.
אולי עשינו כמה דברים בכיוון.
אולי אפילו התקדמנו יפה לעברו.

אבל דברים חדשים ואחרים מופיעים.
מושכים את תשומת הלב.
מעניינים, מרגשים, רצויים אף הם.

וכך, בכלל מבלי שים-לב.
הרצון ההוא נזנח, נשכח, נגנז.
אולי אפילו עם שים-לב.

הדרך אל דברים שונים.
לוקחת זמן כזה ואחר, מיוחד.
לעיתים זמן ארוך מאד.

יש מקום להתעדכן בתשוקותינו.
בהחלט לאפשר לרצון להתדייק.
לתת להשתנוּת להתרחש גם כאן.

אבל הדרך לעברן.
לא תמיד, אבל מידי פעם.
לוקחת את הזמן.

ויש מיומנות כזאת חביבה.
של ריצה למרחקים ארוכים.
שנדרשת כאן ללמידה.

מעניקה את היופי שבלהסתכל.
על פרויקט שנבנה וצמח.
לאורך מאות שנים.

+

הפתיחוּת לתקשר ביני לביני.
את הרצון העמוק שנשאר.
גם לאור השינוי הבלתי-פוסק.

מה שיהיה חשוב גם מחר.
לא משנה מה אהיה.
יישאר.

ים של הזדמנויות

כן כן.
הזדמנויות נפתחות ומתגלות כל הזמן.
ללמידה, לשינוי, ליצירה ולהגשמה.

הן כאן, רוחשות מסביבנו, בתוכנו, תמיד.
כמו פרפרים עדינים הפועמים בכנפיהם, חיים לזמן קצר, חולף.

הזדמנויות מתחילות ומסתיימות.
ומגיעות אחרות חדשות. שונות. דומות. אחרות.

לתפוס אותן. לשים לב. לשתות את צוּפן.

לראות שעכשיו זה זמן להתבונן על הכאב הזה ולא לשקוע בו.
לראות שעכשיו האדם הזה מראה לי את החוסר קבלה שלי.
לזכור שמה שאני מנסה לעשות זה ללמוד את זה.
להבחין בכך שכשנכנסתי לחנות הזאת שכחתי את עצמי.
לקלוט שמה שאני עושה עכשיו זה משקרת לעצמי בעדינות.
להרגיש את האדם שמולי כל פעם מחדש.
להרגיש את הגוף שלי בכל פעם מחדש. חי.

למצוא אותן עכשיו, כי הן כאן, תמיד.

מתחילות ונגמרות. חד-פעמיות.

הן לא מחכות שנתעורר.

הן מגיעות וחולפות.

כמו רוח שחולפת, נוגעת לא נוגעת.

נחמד לגלות # 2

שכשאדם פתוח ומאיר את דרכו באהבה ועם מטרות בהירות ונעימות לו, אז כל דבר שמתרחש סביב, כולל כל מה שקורה בכל רגע, בין אם הוא תופס אותו כהצלחה או לא, תומך בו לחלוטין בדרכו.


וד"א, גם כשאדם מעורער, מבולבל, מפוזר וזועף, ואין לו מושג מה הוא רוצה והוא בטח לא מעז לבקש, כי גם אז, כל מה שמתרחש סביבו, תומך בו לחלוטין בדרכו. רק שדרכו מובילה אל שומקום נבחר ומבקשת לשלב דברים שאולי לא רצויים לו כלל.

אז, התמיכה היא מסביב ולמעשה גם בפנים, מכל כיוון ובכל היבט.
מה שנשאר זה אולי גם להבחין בכך, ליהנות. לעיתים נראה שניתן רק בדיעבד...


ו...אפשרות מדליקה בנוגע לתמיכה, במובן ספציפי אחד:
אפשר לבקש ולקבל תמיכה ממש נהדרת מאנשים שכבר הצליחו בדרך שבוחרים. הם נוטים ליהנות מהאפשרות לעזור לאנשים שנמצאים עדיין בדרך. חישבו על עצמכם אחרי הגשמה רצויה, האם לא הייתם רוצים לאפשר הלאה את המימוש? נסו ותגלו.

רגע שקט

יש בדממה איכות מיוחדת המאפשרת לחדש לצמוח מתוכה.
לדברים להיוולד מתוך האין, מתוך הרגע המפסיק להמשיך, רגע פתוח ולא עושה.

להיכנס לתוכה, אם זה מתוך מצב גופני שהולך ומדומם מנועים, מתוך הרפיה וכניעה לאי-עשיה שכזו ואם זה בתוך התמקדות בשקט שקיים כבר כאן כבר והעצמה שלו ועוד מיקוד והעצמה ושקיעה אל תוך שקט שכזה ואם זה בנשימה שנמשכת מעט יותר ומודעת עוד. ובכל דרך אחרת של גישה לדממה הזו. כאן עכשיו בנוכחות שחווה יופי.

האם את מנסה עכשיו להיות שקטה יותר, להיות רועשת פחות?
בואי ונסי, יקרה. הרי לחשוב על הדברים לא הוסיף בך שלווה. נסי, ולו לרגע, למצוא את השקט שלך, בך.

בכל דרך אליו, השקט מאפשר חיבור ליצירתיות, להתחדשות ולפתיחה של מקומות שהם מעבר לדעת ולידיעה.

הכל הופך זהב

כשמה שמסתכלים עליו נשטף באור של נוכחות, אמון וכוונה, אז הכל הופך זהב.

אפשר לנסות ולהתבונן על דבר כלשהו, פנימי או חיצוני, מוחשי או מופשט, ולהתחיל עם מיקום-קצה של הסתכלות שלילית וביקורתית, ולהרגיש את ההשפעה של ההסתכלות הזאת.

ואז - להסתכל על אותו הדבר ממש, הפעם עם חיבה ותחושת התלהבות, אולי אפילו אהבה...

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

ו...כן, זה אכן דורש הכרות עם איך הבפנוכו שלנו עובד ויכולת בסיסית של גמישות פנימית.
אפשר להתחיל להתאמן כבר עכשיו על עבודה עם האקלים הפנימי.
אפשר לנסות ברגע זה ממש להרגיש קצת יותר הנאה מלפני רגע, כדוגמא.
ניסיתם? אוקיי. מעניין מה התרחש בעקבות הניסיון. ספרו גם לי.

מחוגי השעון

ניסיתם פעם להתבונן על מחוגי הדקות או השעות בשעון ולעקוב אחרי התנועה שלהם?

סבירות גבוהה, שגם אם תתמקדו בכל כוחכם ובריכוז-על, לא תבחינו בדבר והמחוג ייראה עומד על כנו בעקשנות, אבל אם תסתכלו כמה דקות אחר-כך, הפלא ופלא! זה זז. וכמה שעות אחר-כך בכלל...

כך גם בתנועות בחיים של שינוי והגשמה.

התהליכים מתרחשים לרוב כתנועה בלתי מורגשת כשנמצאים ממש בתוכה.
אם תנסו לעקוב ממש בכל רגע על מצב ההתקדמות שלכם, והאם דברים משתנים והאם כבר הגעתם, סיכוי גדול שתחוו בעיקר תסכול ובהמשך גם יאוש.

אבל אפשר להבחין בה כהתממשות ברגעים לאורך הדרך.

יש ערך גדול בלאפשר לדברים לקרות.
יש ערך רב באורך הרוח המניחה.
ובהתמדה ללא תלות בתוצאות הנראות לעין.

מישורים ומורדות

בדרך שבה הולכים, יש גוונים שונים להתנהלות שלה, או לחוויה שלנו אותה, או לפרשנות שלנו אותה למעשה. כדאי אולי להבחין בגוונים האלה ולנהוג בהם כמעניקי תשורות ומידע יקר ערך במקום להתבוסס יותר מדי בלשפוט ולרצות שיהיו אחרת.


לפעמים זה מרגיש כמו עליה, כמו התקדמות, כמו שיפור, כמו שינוי וממש אפשר להרגיש את הרוחות החדשות והמרעננות מנשבות והמוני דברים קטנים כגדולים מציגים עצמם בפנינו ומרגשים בצלצולים של "הנה זה קורה". "סוףסוף זה הגיע".

ולפעמים יש תחושה שהולכים על מישור מישורי לחלוטין, ממש אפשר לראות הלאה לקילומטרים, וזה הכל נראה אותו הדבר. אין חדש תחת השמש. אני טוחן מים פה, והכל נשאר אותו הדבר.

לפעמים יש תחושה של עצירה, של תקיעה. הכל תקוע, שום דבר לא זז. לא בדיוק more of the same אלא יותר תקוע. כאילו כל העולם מסתובב ונע ואנחנו נשארים במקום. תקועים. לא זז.

ולפעמים החוויה היא של התדרדרות בזווית גדולה או קטנה, אבל כלפי מטה. יש תחושה של צעדה בלתי-רצונית אחורה אל מצבים בלתי רצויים שכבר נתפסו כפאסה לחלוטין. ומה הם מגיעים לכאן שוב, באמת.


בכל מקרה, השאיפה היא לצפות על הנוכחי, לקבל אותו, ולהמשיך להתכוונן עוד יותר במדויק אל עבר המקום שאליו שאנחנו הולכים. בעדינות.

מתי מגיעים? :-)

אקולוגיה פנימית

היכולת לשמור על המערכת האקולוגית הפנימית שלנו מאוזנת, בזמן שאנחנו יוצרים שינויים מרחיקי לכת, הינה יכולת משמעותית. אחרת, אנחנו עושים דרך שהינה משנת חיים, אבל לא באמת לוקחת אותנו בחשבון.

תארו לכם ששינוי שאנחנו מבקשים להגשים יהווה ביטוי מרגש של חלומו הרטוב של צורך או רצון בתוכנו ולעומת זאת איום מסיבי על היבט אחר בתוכנו. הדבר עלול ליצור חיכוכים וקשיים ואף להביא לעצירה מוחלטת של ההתקדמות שלנו. למעשה רוב התשוקות שלנו לא הופכות ל'מה שיש' בשל אספקטים מסוימים בנו שלא רוצים בהתגשמותם, מבחינתם: לטובתנו - כמובן.

לדוגמא:
בחור המנסה להגשים רמה גבוהה של הכנסה דרך עבודה כלשהי כעצמאי ולעומת זאת חלקים בתוכו שמה שחשוב עבורם הוא מלא זמן פנוי ובעיקר בילוי עם חברים, והם מתמלאים בפחד לקראת הגשמה של מצב שכזה.

השאיפה היא לאפשר תנועה קדימה, וביחד איתה לוודא שאנחנו לא מתעלמים מאספקטים במערכת שלנו שמעוניינים בדברים אחרים לגמרי, אלא - שמים לב אל חלקים כאלה, אם קיימים, ומוצאים פתרונות יצירתיים שמאפשרים למערכת להמשיך ולפעול באופן הרמוני בתוכה.

הסיבה לשאיפה הזו היא לא רק תנועה חלקה קדימה, אלא גם שאיפה רחבה יותר להתחשבות בכלל המערכת ולא רק בקולות נבחרים. זה שאנחנו בוחרים להתמקד ברצון כלשהו ולהגשים אותו, לא אומר שלא קיימים בתוכנו רצונות שונים המבקשים התייחסות וכשאנחנו לוקחים אותם בחשבון הכל הופך מחובר ונעים יותר.

השאיפה היא לקדם כל חלק בתוכנו, ברמה כלשהי, לעבר הגשמה.

אז לא מדובר על לנסות לאתר כל רצון ותשוקה ודחייה ולספק אותם בכל רגע (מה שיכול להיות מאתגר ואולי בלתי אפשרי), אבל דרך איתור פחדים שלנו מהגשמה של מצבים עתידיים, אנחנו יכולים בקלות להגיע אל הרצונות שעומדים מאחוריהם ומחפשים תשובה. והפחדים הללו, מציגים עצמם באופן טבעי, בעיקר ככל שאנחנו מתקדמים יותר לקראת המצב המוגשם המאיים עליהם.

ואם להמשיך עם הדוגמא הקודמת, אותו בחור בוודאי יחוש בקלות את הפחד לאבד את הזמן הפנוי שלו והקשרים עם חבריו, ברגע שיתחיל לקדם את ענייני העיסוק העצמאי שלו.

והפחדים האלה, בשונה ממכשולים בדרכו, הם סימני דרך מאד עוזרים, לחשיפת הרצונות הנוספים שקיימים בו ושהוא באמת רוצה לטפל בהם. הטיפול יכול להיות מגוון וכדאי שיהיה יצירתי, ובכל מקרה לא מדובר על נוסחה כלשהי להפעלה, אלא ניתן לגלות אפשרויות שונות ליצירת אקולוגיה פנימית.

ואם לחזור אל חברנו השאפתן, כי אז ייתכן, לדוגמא, שהוא יבחר לפתוח עסק של בר לילי או מקום מפגש חברתי, שם הוא יוכל להתראות עם חבריו בכל עת, ואפילו יותר מבעבר. וכך, שתי ציפורים קיבלו מקום של כבוד על הענף שלו. ויש אפילו כפל רווח עבורו.

אז לסיכום: אני רוצה לקחת בחשבון חלקים שונים במערכת שלי ולשאוף לאיזון אקולוגי. לאורך הדרך, אני מתכוונת לשים לב לצרכים ורצונות שונים שעולים בי ולאתר פתרונות יצירתיים ומדויקים גם עבורם.

מה אני באמת רוצה?

שאלה טובה (אפילו מעולה, כנראה שאולי קריטית) ששווה לבדוק שוב ושוב.
איך לבחור מה להגשים? יש הרי אינספור דברים שאפשר. כמות בלתי נתפסת ממש של אפשרויות.

המזל הוא (כנראה שלא באמת קשור למזל אלא יותר אל טבע הדברים) שבאופן טבעי יש בכל אחד מאיתנו העדפות שהולכות ומתעדכנות ככל שאנחנו חיים יותר וחווים יותר. בפשטות, כל אחד רוצה דברים קצת/הרבה אחרים וזה טבעי שזה כך.
והשאלה הזו בעצמה (מה אני באמת רוצה?) מביאה אותנו קרוב קרוב אל הידיעה של מה שאנחנו באמת רוצים. המידע קיים שם, נשאר רק לחשוף אותו. בעצם מספיק להתעניין בעדינות והתשובה נמצאת. ודרך אגב, הרבה פעמים היא לא בדיוק עולה כמילים. שימו לב גם אל תחושות ותמונות וחוויות שלא באמת אפשר לתחום בסימנים המוסכמים הקרויים "מילים".

נסתכל רגע על ארבעת חלקי השאלה ביתר עניין:

1. מה
במילים אחרות מה המהות של מה שאני רוצה. פשוט מה המהות. לא מה נדמה לי ייתן לי את זה, את המה. לא ה"איך" בדיוק זה יקרה. אלא מה זה בכלל.

2. אני
במילים אחרות העדפותיי האישיות ולא כאלה שנראות טוב, שרכשתי בהשאלה מהסביבה, שנחשבות שוות. אלא שלי אני. אם אני משאירה את כל הריצוי בצד לרגע ומתמקדת בי.

3. באמת
במילים אחרות מתחת ומעבר לכל השקרים, האשליות, הזיופים, הפחדים, הקנאות, ההשוואות. מה באמת. מה האמת. לא מה שנראה טוב. מה שאמיתי לי בתוכי ומהדהד חזק ונכון.

4. רוצה
במילים אחרות משתוקק, כמה, ראוי, בא לי, נכון לי, טוב לי, אוהב, שומע קליק בלב, מוכן לקבל ובגדול. יש מחשבה ויש רצון. יש חיבור אל הדהוד עמוקה בתוכי.

אז,
בין אם מדובר על נושא קטנטן ופעוט או על נושא עצום ומשמעותי לי, השאלה הזו מחזירה אותי שוב ושוב אל המהות של התשוקות העמוקות ביותר שלי, ובהן כדאי לי להתמקד ואותן כדאי לי לזכור ולשאוף להגשים. הכוחות הפועלים במקרה הזה עצומים פי מונים מאשר כשאני מנסה ליצור דבר מה "בערך" בכל בחינה שהיא, ובטח כשאני מנסה להגשים רצון שאינו באמת מדויק לי.

מוזמנים להעלות תשובות שעלו בכם לשאלה הזו, גם כאן.

זה נחמד לגלות # 1

שיש המון דברים שבא לי שיווצרו בעולם, אבל שממש לא את כולם בא לי אישית ליצור.
ולאנשים אחרים, זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שמתאים לחלומותיהם העמוקים.

כדאי לשים לב להבדל הזה ולהשאיר דברים שלא מדויקים לי, לאנשים אחרים, שעבורם זה כן מדויק להקים נגיד בית קפה אורגני בתל-אביב, מה שבבירור לא יעשה לי נעים בגדול.

ושאם אני מאד רוצה שיהיה לפטופ בצבע מסוים, עם תכונות מסוימות, אז אני לא צריכה להמציא אותו. אנשים אחרים כבר רוצים מאד ליצור כזה וזה בדיוק מה שמדליק אותם לעשות. והם גם טובים בזה.

כך העולם בנוי, אנשים מוכשרים ומשתוקקים ומעדיפים ליצור דברים שונים. זה נהדר, המגוון הזה. אדרבה.

זה די נהדר לגלות, שרוב הדברים שאני רוצה קיימים כבר בעולם, ושמה שיש לי להתמקד בו הוא בלהיפגש.

ושמה שאני רוצה ליצור באמת זו היצירה הייחודית שלי, שתהיה נחוצה ומופלאה עבור אחרים שמחכים דווקא לה.

טיפול בצרימות

אני רוצה להגיע בצורה החלקה ביותר אל המציאות המוגשמת.
אניח כאן שטענה זו נכונה גם עבורכם.

בנוסף לכך ומעבר לכך ואולי אף חשוב מכך, במידה ויש בי אפילו חלקיקים של התנגדות לאפילו חלקיקים במציאות הרצויה, כי אז במקביל לכוחות המקרבים אותי אל תשוקתי, יפעלו בי גם כוחות המנסים למנוע את התגשמותה.
לשם כך, אני רוצה לזהות ולחשוף אותה ולנטרל אותם באהבה.

דרך אחת לעשות זאת היא לדמיין את המציאות הרצויה כפי שהיא באמת, באופן המלא והעשיר ביותר שתוכלו, כמובן בצורה חיה ודינמית ודרך סיטואציות חיות עם תנועה, ולא רק בתמונות סטילס.

אחרי שהצלחתם ליצור את זה באופן חי ונעים, הריצו את הסרט קדימה ודמיינו את זה נמשך כך שבוע, חודש, כמה חודשים, שנה, כמה שנים.
בכל התקדמות כזאת, אתרו בדרככם בכל פעם את הצרימות שעולות, אם עולות.
צרימה יכולה להיות זיהוי של חלק מתוך המציאות המדומיינת שמרגיש לא נכון לגמרי, לא רצוי לגמרי, שמעורר התנגדות כלשהי או תחושת חוסר התאמה בינו לבין רצונות נוספים שלי.

לכשאיתרתם צרימה שכזאת, שנו את הדמיון בעדינות, כך שבמקום הצרימה תופיע תחושה נעימה, מספיק שינויים קטנים.
זהו את מה שצורם ומצאו פתרונות לכך, בין אם פנימיים או חיצוניים.

תהליך האיתור הזה עוזר לזהות ולנקות חלק מהגורמים הפנימיים שעלולים לעכב את המערכת מלהגשים את המציאות הרצויה ובכך מאפשר למערכת להתקדם בצורה חלקה אל עבר המציאות הזאת.

כמה נעים.

על חלומות בהקיץ

מעניין איך שכשאנחנו ילדים, אז מנסים לגרום לנו להפסיק לחלום בהקיץ.
אומרים שאלה פנטזיות ושצריך להיות מחובר למציאות. אחרת זה לא נכון להיות.
אומרים שצריך להיות מרוכזים במה שעושים, אפילו שמה שעושים בדרך כלל זה דברים משעממים לגמרי ושאף ילד שפוי בדעתו לא היה רוצה להתרכז בהם.
אומרים שזה מבזבז את הזמן וזה לא טוב לבזבז את הזמן. יש דברים יותר טובים לעשות איתו. (באמת?)
אומרים שכדי להשיג באמת דברים, צריך לקחת בחשבון מה שאפשר ומה שאי אפשר. אחרת נתקעים בקירות.
אומרים שצריך להיזהר לא לרצות יותר מדי, אחרת מתאכזבים.
אז די כבר לחלום, ילד, תתעורר. תתעורר ותחזור לכאן, למציאות.

ושעדיף לעשות את מה שאומרים, ולהיות ילדים טובים, ולעשות שיעורים ולענות יפה למורה ולשבת יפה בכסא ולתפקד כמו רובוט חמוד וממושמע. כך עדיף. כך תהפוך למבוגר מתפקד ואחראי ויש סיכוי שיצא ממך משהו בעולם הזה.


רק אחרי המון שנים אתה מגלה אולי בעצמך, או שדרך אנשים נדיבים שחולקים את ממצאיהם, שבעצם חלומות בהקיץ הם אחת המתנות יקרות הערך שאנחנו מקבלים ושכדאי מאד לא רק להשתמש בה, אלא לפתח אותה ושהיא מפתח חשוב מאד ביכולת היצירה המודעת של אדם.

דרך הרהורים נעימים במציאויות רצויות אנחנו מקרבים אותן אלינו בקלות ובשמחה, ואף משכללים אותן as we go.
יכולת היצירה הטבעית שלנו באה לידי ביטוי באופן זוהר ומבריק בדמיונות והשגיונות והפנטזיות והרהורי הלב שלנו.

וכן, הלב לוקח חלק חשוב באמנות החלום הזאת, כשהוא מנווט את הדמיונות שלנו אל עבר תשוקותינו האמיתיות ומציג אותן בפנימו לראווה. וככל שאנחנו פתוחים יותר לראות ולפנטז, זה הולך ומתבהר. וככל שהמציאות מפגישה אותנו עם עוד דברים, זה הולך ומתדייק אל תוך תצוגת תכלית ברורה וחשובה.

לא במקרה קיבלנו כזאת מערכת הדמיה משוכללת.
מערכת שמאפשרת להדמות כל מציאות רצויה, עד לרמה מהממת ממש של חוויה ושל טעימה ממשית.
זו ההזדמנות שלנו לממש את הדבר לפני מימושו ולבחון אותו ולדייק אותו עוד ועוד ולהתנסות בו לפני שהוא נוצר בממשות שלנו.
ומערכת ההדמיה הזאת, שקיימת בתוך כל אחד מאיתנו באופן טבעי, מתאמנת ומשכללת את עצמה דרך חלומות בהקיץ. זה מדויק ומשוכלל עד לרמות המיני-חוויה. וככל השיכולת הזאת מפותחת באדם ביחד עם עוד כמה דברים, יכולת המימוש שלו במציאות גדלה ומתעצמת.

אז...
dream on!
אפשרו לעצמך לחלום, ואז לחלום עוד יותר רחוק.
ריקחו משאלות ומתנות שמחכות להיקטף על ידיכם ואל תאמרו שאי אפשר.
כי מה שאתם חולמים היום הופך להיות המציאות שלכם מחר.


מגשימנית מקיצה מחלום, בוקר טוב

למה דווקא הגשמה

או מה כל-כך חשוב בלכתוב על הגשמה ולפתוח בלוג על הגשמה.
מה כל הטררם הזה, מילים מתגלשות על המסך ופנימה.

הרי אנחנו ממילא מגשימים דברים כל הזמן. לא?

אז לא בדיוק.
כלומר, כן מגשימים.
אבל לרוב (בעדינות, כי זה די תמיד) לא מתוך בחירה מודעת.
בעצם אין בחירה בכלל.
יותר נכון יהיה לומר שדברים פשוט מתגשמים להם.
השימוש בפועל פסיבי מתאים כאן יותר.

מתרחשים להם דברים ואת חלקם אנחנו מחבבים יותר ורוצים שיישאר וחלקם נדמים כסיוט.
אבל הם פשוט קורים להם. קורים ומתגשמים וקורמים עור וגידים והופכים ממש.
הרבה פעמים לנגד עיננו המשתאות. כיצד קורה הדבר בחיי, ולמה דווקא לי?


האמנות של הגשמה מודעת היא אמנות מלאת הוד ופליאה.
היא יוצרת חיבור בין יכולות טבעיות שונות וביחד הופכת רוח לחומר.
התהליך הוא קסם שכיף להתבונן עליו בהיווצרו, והיוצר משתפר בו עם כל הגשמה נוספת.

בלימודי "אמנות היכולת האנושית" שלי אני לומדת גם הגשמה (בעוד חודש 5 שנים).
אני לומדת את זה במובן המעשי של היכולת הזו.
לא כמו שנלמדת תיאוריה חמודה המהווה נושא חביב לשיחה.
הלימודים שלי מתחילתם ועד סופם הינם לימודים מעשיים.
ארחיב עליהם כאן בודאי בהמשך.

ואותי הגשמה מרתקת.
אולי מהמרתקים שבתחומי הלמידה.
אני חוגגת כל שכלול של יכולת שלי בו.
זו תשוקה שלי.

מגשימנית חותמת בבוקר-טוב, מלא במשאלות וברצונות העומדים להתגשם.

טוב, ממה מתחילים?

והאם זה משנה בכלל, ממה מתחילים.
העיקר שעושים, לא?
אז כן, וכשמדובר על הגשמה של דברים, כדאי לעשות מסתבר.

אבל!
איך יודעים מה לעשות, במה להתמקד, ממה להתחיל, באיזה כיוון הכי כדאי לנוע? יש כל כך הרבה אפשרויות.

ובכן,
כאן טמון גרעין מתוק של הבנה, שיכול לפרק כל חלום ולחילופין להרכיב אותו מחדש בצורה של מימוש.

הצעד הקרוב ביותר בדרך כלל ברור מאד ומתבקש.
אחרי שעושים אותו, מופיע מחייך ומתבהר הצעד הבא, וכך הלאה.
מתוך כל מיקום חדש, מתבהרת עוד נגיסה מן ההמשך.
והדרך הרי דינמית ואפשרויות חדשות מתהוות גם מתוך הצעדים שנלקחים.
זה לא שבאמת היה אפשר לדעת מראש את כל הדלתות שנפתחות.

מתוך איתור פשוט של הצעד הקרוב ביותר והנגיש ביותר, ולקיחתו, מתרקמת לה המשך הדרך, בדרכה.

אז כמו שנאמר כאן כבר, העשייה חשובה ובלעדיה הנתיב נשאר הבטחה.
אבל, אין כל צורך לדעת מראש כל חלקיק בה, מספיק לזהות את המקום אליו נשלחת הרגל בשניה הבאה.


וכל מה שנכתב כאן, נכון כנראה, כשיודעים בכלל לאן רוצים להגיע...אבל על-כך בהמשך :-)

בהגשמה, דלית

הכוונה: להיפתח באופן מעצים

לכתוב כאן מבלי להתחשב בדבר.
אפילו לא לעצור לשפוט את זה/לנבור בזה לפני שליחה.
פשוט לכתוב, לתת לביטוי לנבוע, בלי פחד.
לאפשר למילים להיות גשר מאפשר ובלתי-אמצעי אל אמת ואל ניצוץ של חוויה שנע לעד ברטט מתחשל.

ללא חשיבות מיוחדת לניסוח ולגראמר ולקוהרנטיות. פשוט לכתוב.
מאמצת לחיקי בנינוחות מתלמדת את גישת המוכנה להיכשל ולטעות המון ובכיף.
לא מנסה להפיק תוצאה מהודקת ומחושבת ומדגדגת לשכל.
רוצה לגעת בָּאמת, בֵּאמת.


אוהבת את ההזדמנות שמוענקת לי כאן, לשחרר ולשתף בלי עול המחשבות.
נכתוב ונשמע.

בהצלחה יפה שלי.