מישורים ומורדות

בדרך שבה הולכים, יש גוונים שונים להתנהלות שלה, או לחוויה שלנו אותה, או לפרשנות שלנו אותה למעשה. כדאי אולי להבחין בגוונים האלה ולנהוג בהם כמעניקי תשורות ומידע יקר ערך במקום להתבוסס יותר מדי בלשפוט ולרצות שיהיו אחרת.


לפעמים זה מרגיש כמו עליה, כמו התקדמות, כמו שיפור, כמו שינוי וממש אפשר להרגיש את הרוחות החדשות והמרעננות מנשבות והמוני דברים קטנים כגדולים מציגים עצמם בפנינו ומרגשים בצלצולים של "הנה זה קורה". "סוףסוף זה הגיע".

ולפעמים יש תחושה שהולכים על מישור מישורי לחלוטין, ממש אפשר לראות הלאה לקילומטרים, וזה הכל נראה אותו הדבר. אין חדש תחת השמש. אני טוחן מים פה, והכל נשאר אותו הדבר.

לפעמים יש תחושה של עצירה, של תקיעה. הכל תקוע, שום דבר לא זז. לא בדיוק more of the same אלא יותר תקוע. כאילו כל העולם מסתובב ונע ואנחנו נשארים במקום. תקועים. לא זז.

ולפעמים החוויה היא של התדרדרות בזווית גדולה או קטנה, אבל כלפי מטה. יש תחושה של צעדה בלתי-רצונית אחורה אל מצבים בלתי רצויים שכבר נתפסו כפאסה לחלוטין. ומה הם מגיעים לכאן שוב, באמת.


בכל מקרה, השאיפה היא לצפות על הנוכחי, לקבל אותו, ולהמשיך להתכוונן עוד יותר במדויק אל עבר המקום שאליו שאנחנו הולכים. בעדינות.

מתי מגיעים? :-)