ריצה למרחקים ארוכים

אז יום אחד מקבלים החלטה כלשהי.
משהו שאנחנו רוצים להגשים.
כן, כך זה יהיה. כך אנחנו רוצים שזה יהיה.

ואז, עוברים הימים.
אולי עשינו כמה דברים בכיוון.
אולי אפילו התקדמנו יפה לעברו.

אבל דברים חדשים ואחרים מופיעים.
מושכים את תשומת הלב.
מעניינים, מרגשים, רצויים אף הם.

וכך, בכלל מבלי שים-לב.
הרצון ההוא נזנח, נשכח, נגנז.
אולי אפילו עם שים-לב.

הדרך אל דברים שונים.
לוקחת זמן כזה ואחר, מיוחד.
לעיתים זמן ארוך מאד.

יש מקום להתעדכן בתשוקותינו.
בהחלט לאפשר לרצון להתדייק.
לתת להשתנוּת להתרחש גם כאן.

אבל הדרך לעברן.
לא תמיד, אבל מידי פעם.
לוקחת את הזמן.

ויש מיומנות כזאת חביבה.
של ריצה למרחקים ארוכים.
שנדרשת כאן ללמידה.

מעניקה את היופי שבלהסתכל.
על פרויקט שנבנה וצמח.
לאורך מאות שנים.

+

הפתיחוּת לתקשר ביני לביני.
את הרצון העמוק שנשאר.
גם לאור השינוי הבלתי-פוסק.

מה שיהיה חשוב גם מחר.
לא משנה מה אהיה.
יישאר.